שתיים שאוספות

שישי בערב. האחת מאיתנו - אני - חוגגת יום הולדת לא חשוב כמה ויוצאת עם המשפחה לבילוי המשותף החביב עליה - סרט וארוחה. בשובנו הביתה מסתבר ששוב היתה פריצה, משהו שהפך לספורט כמעט מובן מאליו בשכונה המנומנמת הזו, פעם רביעית בשלוש השנים האחרונות. כשהגענו לכאן לפני 8 שנים האוירה היתה אחרת אבל היום אפשר רק להסתכל אחורה בנוסטלגיות ולהתרגל לקלות הבלתי נסבלת של הפלישה והתקיפה.
הבלגן הפעם היה צנוע יחסית  ונראה שגם הנזק, ואפשר רק לברך על כך שהפולשים היו, כהגדרת שוטרי השכונה, די חובבנים. רק למחרת בבוקר, בדרכי לסשן הצילומים המתוכנן לקראת מכירת האביב שלנו, התגלה הנזק האמיתי - התיק שלי על כל תכולתו האישית כל-כך, ההכרחית כל-כך - איננו. וזו ההתקפה האמיתית. מילא הפריצה עצמה, מילא תחושת חוסר הבטחון והחדירה הבוטה לפרטיות, הדבר הבאמת קשה הוא ההיפרדות הכפויה מהתיק שלי. כי התיק שלך הוא הרבה יותר מ"חדר משלך". ולא, הקושי לא טמון דווקא בנדנוד המיותר של שחזור המסמכים השונים שהיו בארנק. הקושי הוא באבדן הפתקאות הקטנות ושברי הזכרונות שלא יצופו יותר. הקושי הוא בפרידה הכפויה מהתיק הדומה לפרידה משלוחה של הגוף, פרידה מהמעט דברים שאת שומרת להם אמונים (והם לך, כל עוד הם במקומם) בלעדיהם לא תצאי מהבית כמו הליפסטיק האהוב, הקליפס המנצח, הפנקס השחור עם כל הרשימות, הערות, רעיונות. אם תרצו אפשר לראות בתיק את ההגדרה הכי קולעת למי אנחנו. וזה מה שנלקח. וההרגשה היא לא פחות מהתקפה אישית.

מישהו הציע באמפטיות שאולי היו שם דברים שעמוק עמוק פנימה רציתי להשתחרר מהם. לא נראה לי. זה לא אומר שאין כמה דברים להשתחרר מהם. יש ויש. ומסתבר שאף פעם לא מאוחר להשתחרר. ולהיפך, אולי דווקא צריך לתת לזמן ולגיל לעשות את שלהם כדי שנוכל לתת לעצמנו את הפריבילגיה להשתחרר. שאלות השחרור והחירות עולות לקראת פסח גם באתר החדש שאני עורכת, סלונה.
וברמה אישית, סשן הצילומים שבא מיד אחרי הפריצה מצא אותי במצב רוח עצבני של מותקפת. התיווך של בקבוק שמפניה משובח וסביבה תומכת הביאו עימם את השחרור המופלא שהוליד את הצילומים החד פעמיים האלו.

הקומבניזון העתיק והמלטף יוצע למכירה במכירת האביב  הקרובה שלנו.

צילם, עודד והשקה בשמפניה איציק שוקל ואיפרה ההבטחה נדין אמסיס.

שייך לקטגוריה וינטאג', כללי, מכירה, קומבניזון — מנוי, טראקבק,