שתיים שאוספות

כשהיינו ילדות, אי שם בשנות ה-60 בארץ רחוקה, קיבלה האחת מאיתנו במתנה בובה. זו בוודאי לא היתה הבובה היחידה אבל מעניין מה היה בה באותה בובה שהיא מלווה את הזכרון עד היום. ובכלל, מעניין מהו המנגנון הזה שהופך חפץ מסוים אחד - יהא בובה, דובון, בית בובות מקופסת קרטון או קצה של שמיכה (ומן הסתם זה לעולם לא יהיה חתיכה מהלגו)  - למשהו המתקבע ומעצב את חווית הילדות שלנו והופך עם השנים לחלק ממי שאנחנו. גם היום כשאנחנו כבר אמהות ומסתכלות על ילדינו שלנו קשה לנו להבין או לנבא מה מהדברים שהם מחבקים היום יישאר לעד הזכרון המתוק שלהם.

אותה בובה לא היתה מיוחדת בכלל. פרצוף עגלגל ומתקתק ארוז בשיער בלונדיני גלי ורך, פס ייצור קונבציונלי למדי, מהסוג שלא עושה דבר - לא בוכה, לא משמיעה קולות וגם אין לה בגדים להחלפה. אבל היא לבשה שמלת קטיפה בצבע ארגמן ששוליה, הצווארון והשרוולים תפוחים וזהובים. הכובד והעומק של השמלה העניקו לה מראה שלגיה בתוספת פאסון של בוגרת, סוג של פאם פטאל אצילית שכזו. כמו שכבר אפשר להבין, האפקט היה חזק.

עובדה היא שעד היום, אמא של האחת מאיתנו (שקיוותה לשווא לנכדות…) שומרת אותה מוחבאת איפשהו במעמקי הארון העליון, זה שאף פעם לא מגיעים לסדר אותו.

שנים לא נזכרנו בה אבל שמלת הוינטאג' הארגמנית הזו שמצאנו הוציאה לנו אותה מבוידעם הזכרונות וכשהילדות שלנו צצה לפעמים לבקר בתודעה ולחייך אלינו, אנחנו תמיד מוכנות לחייך אליה בחזרה.

שייך לקטגוריה וינטאג', זכרונות, שמלות — מנוי, טראקבק,